היום ה-26 לאתגר Phase 1 של LiveHard
"כל החלומות שלנו יכולים להתגשם, אם יהיה לנו האומץ להמשיך אותם"
וולט דיסני
כשחלום מוגדר וברור, הוא הופך להיות מגדלור.
שלאורו הולכים ואליו מתקדמים.
ואז מדובר על בניית תוכנית פעולה ברורה והתמדה.
זה לא קל, אין ספק.
אבל ברור.
מתודולוגי.
ואפשרי.
אבל השאלה המרכזית בעיני היא:
איך חולמים?
כשהיינו ילדים רצינו להיות אסטרונאוטים, נהגי אוטו זבל, קוסמים, שחקנים.
היינו משחקים במשחקי דימיון של גיבורים וחייזרים.
והיום.
כשאנחנו מבוגרים.
עם הצורך להתפרנס, לעמוד בסנדרטים של החברה ובעיקר לקיים את האמונות המגבילות שלנו.
החלומות.
נעלמים.
(יש מחקרים שמראים צימוד מפחיד לזמן העלמות הדימיון והיצירתיות יחד עם הכניסה לבית הספר, אבל זה נושא אחר. "קן רובינסון" הוא נקודת התחלה טובה למי שרוצה להרחיב על הנושא).
והיום.
בגיל 40.
50.
פתאום מתפנה לנו זמן.
ההורמונים בגופינו יורדים ועימם הצורך לרצות אנשים אחרים.
הילדים כבר גדלים.
כלכלית אנחנו מתייצבים.
ופתאום,
אנחנו מרימים את הראש.
לעיתים לעולם שהוא לא שלנו, לחיים שהם לא שלנו.
ומגלים ששכחנו איך לחלום.
אשמח ללמוד מכם? מה מאפשר לכם לחלום?
ביום ה-26 של אתגר Phase 1 של LiveHard
חלמתי להיות מסוגלת לעשות מתח הרבה שנים.
לא כמטרה מוגדרת וברורה, אלא כמשהו ערטיאלי.
והתאמנתי.
והמשכתי להתאמן.
ויום אחד מסתכל עליי עומרי כשאני מתכוונת לעלות למתח עם הגומייה ואומר "את יכולה".
שמתי את הגומייה בצד.
ועליתי למתח.
ואז, עוד אחד.
בתמונה, מתח עם גומייה כי היו באימון המון חזרות.
אני גם עושה בלי.
Comments